קלנדיה -  תערוכה קבוצתית, בית האמנים, תל אביב , אוצרת קציעה עלון, 2014

מחסום בגלריה – קלנדיה 
ד"ר קציעה עלון

התערוכה "קלנדיה" מורכבת משלושה גופי עבודה: צילומים ממחסום קלנדיה, עבודות המתכתבות עם פורמט הגלויה וצילומי ילדים עובדים בסביבת המחסום שצילמה האקטיביסטית תמר פליישמן.

מחסום קלנדיה הוא אזור מעבר: בין ירושלים לרמאללה, בין מדינת ישראל לשטחים הכבושים. מעבר ממדינת חוק (לפחות לכאורה) אל מרחב בו הכללים כולם פרוצים, מקום בו משמשים דין צבאי מיליטריסטי ודין אזרחי בערבוביה, מרחב בו מופרדים בני אדם זה מזה, בשל שיוכם הלאומי.

נקודת המעבר הזו היא בין טריטוריות בעלות אפיונים אסתטיים שונים. אנו עוברים ממשטר סימנים אסתטי אחד למשנהו. דומה כי כמעט אין מי שיזהה את זירות הצילום של נורית ירדן כמרחב צילום "ישראלי-יהודי". הנוף מצולק מדי, פצוע מדי. שלטי הפרסומת הענקיים, הנטועים באורח מאולתר בלבה של המולת העיר, הזבל השפוך על הארץ, האוכל על הכביש החשוף, המכוניות הנעות שלא תחת משטר קווי מסודר.

תפישת הנוף "האחר" מעלה, מתוך ההיפוך, גם בחינה אסתטית נוקבת של תצורות הנוף הישראלי שאנו שטופים בהם, המקוטלגות תדיר תחת "המובן מאליו" ונשמטות אל הריק. צילומיה של ירדן הם תיעוד של נוף שחולל, שנפרץ והושחת. כל כולו מעשה טלאים פרוביזורי, נוף הבנוי משלל מתחמים שנועדו לתת מענה מיידי לצורך לוחץ: יש למצוא מקום תצוגה למרכולת הסחורה העלובה - מדוע שלא נתלה אותה על אחד המחסומים? יש צורך בפינת קפה לשתיה? נגייס כמה כסאות פלסטיק ונעמידם בלב השומקום. הנתונים תחת כיבוש מנועים מן הראייה לטווח רחוק, מן התכנון, מן האכיפה. הנוף הזה הוא שערורייה מושכחת.

במהלך שביסודו הוא מהלך של תיקון אירוני, ירדן מבקשת להרחיב את גבולות האסתטיקה המוסכמת כפי שהיא מנוסחת למשל בגלויות של נוף אירופי, ולהחיל אותה גם על המראות מקלנדיה. פעולה זו מתבצעת באמצעות שני תכסיסים: ראשית מקרין פורמט הגלויה עצמו מאורו על הנוף הקרוע, ובנוסף, בכל פעם מוצגת קומפוזיציה של נוף אירופי אשר מהדהדת את תצורת הנוף המצולם בקלנדיה, שממנו יצרה ירדן גלויות פיקטיביות.

ירדן מארחת בתערוכה את תצלומי הילדים של תמר פליישמן, אקטיביסטית, חלק מצוות היוצא באופן קבוע למחסום קלנדיה, שאליו הצטרפה ירדן במשך ארבע שנים. וכך מתאגדים יחד שני מבטים "נשיים" על "מרחב גברי" - המחסום הצבאי. תצלומיה של פליישמן מתעדים דיוקנאות של נערים פלסטינים העובדים באזור המחסום, מנצלים את התנועה השוקקת, וניכר בהם הקשר החם בינה לבין המצולמים. לאחרונה הזדעזעה התקשורת הישראלית מן הלגיטימיות החוקית של עבודת הילדים בבוליביה, אולם אנו עצמנו עדים לעבודת ילדים יום יום שעה שעה. במאמרה "סטודיו לצילום ללא גבולות" מתייחסת אריאלה אזולאי להפיכתם של השטחים הכבושים כולם לסטודיו גדול לצילום וכותבת כי "השתררותו של הסטודיו לצילום על פני טריטוריה שלמה מעידה על מעמדה האזרחי הפגום של האוכלוסייה הפלסטינית" ("ריאליטי טראומה וההיגיון הפנימי של הצילום", עמוד 168). ירדן ערה לשאלה האתית הכרוכה בצילומו של הנתון לפיקוחו המתמיד של האחר, אולם בחרה לכלול את תצלומיה של פליישמן בתערוכה, כי הם נוצרו במיוחד עבור הילדים שמקבלים עותק בכל שבוע. בדרך זו מוצעים שני סוגים שונים של התמודדות, שני מודוסים של התבוננות - בנוף ובאנשים. המכלול האמנותי שירדן בונה הוא אמנות שמצרינה נוף המסמן איקונוגרפיה טעונה שמנכיחה מציאות שאנו בוחרים לא להכיר בה.

חלל הגלריה המוגבל מתכתב באופן מורכב עם מושג המחסום, עם מושגי ה"פנים" ו"החוץ", תוך שהוא מציע מעבדה לאופן בו אנו עוברים פיסית, ממרחב סימנים אחד למשנהו. הכנסת ייצוגו של הנוף אל "הקובייה הלבנה" מתמודדת עם הקושי המובנה להתבונן בנוף באופן ביקורתי, ומאפשרת מרחב אחר של התבוננות ורפלקסיה לא רק על הנוף האחר, אלא על עצם מהותה של ישראל כמדינה כובשת.