במרחק הליכה, תערוכת יחיד, גלריה קונטמפוררי, אוצרת טלי תמיר, 2013.

טקסטים מתוך הקטלוג:

אלנבי 41
טלי תמיר
 
"אלנבי בלוז" –  סדרת ציורי הקומיקס של דודו גבע שצוירה ב-1980 –  צמצמה את החיים האורבאניים להוויה הקיומית של רחוב אלנבי התל אביבי: רחוב ארוך ומרופט, שעברו המפואר מאחוריו. בקומיקס של גבע, הרחוב שקרוי על שם גנרל אלנבי המהולל, חי בשעות הלילה, עמוס רמזורים ופנסים, המטילים את אורם על בניינים ישרי-זווית, ברים זולים, מכוניות ומעברי חצייה. בממלכת אלנבי הלילית, משייטים בני אדם: חלקם קשישים כפופי-גו ונפולי-פנים שנושאים את סלם וחלקם נערות חטובות וחשופות-שת וגברים שצווארם נמתח בתשוקה. אלנבי של גבע נחצה במבטים מלוכסנים הנעים ממרפסת למרפסת, מפנס מכונית לשלט מתנדנד, אך במרכזו נמצא הגיבור האנושי: בן הכרך הרעב לאהבה ולמגע, הפוער את עיניו מול אלומות האור המסנוור וחווה את בדידותו.

בצילום "אלנבי 41" של נורית ירדן – אחד מתוך מצגת צילומים שצולמו בטלפון נייד, תוך כדי תנועה ברחובות – האדם היה והלך, יצא מהפריים. מה שנראה לעין הוא משטח פרחוני לניקוי רגליים, ששימש, אולי, מקום מושבו של קבצן, ובדל סיגריה הזרוק עליו, שקצהו המאופר טרם התפורר. הכתובת רשומה בשחור על דלת הברזל של החנות מאחור: אלנבי 41. זה המקום.
בצילומים של נורית ירדן, שרובם צולמו ברחוב בן יהודה השכן ובסמטאות סמוכות, לא נראים בני אדם בשר-ודם, אלא רק דימויים מודפסים שמופיעים על כרטיסי ביקור, כרזות רחוב או תצלומים מקריים. הפאתוס של היות אדם נטול בית, שהרחוב הוא ביתו, מצטמצם אצלה למלבן השטיח הצמרי המונח על מדרכה מלוכלכת. ירדן מתעניינת בעקבות, בגידולים הממאירים של העיר, שמצמיחה סבך כאוטי נטול שליטה. כדי לדבר על העיר ירדן אינה נזקקת למלנכוליה של המבט האנושי – היא מתחקה על עקבותיו באמצעות מלאכת הטוויה הנצברת של פני השטח, המאותתים על ההתרחשות האמיתית.

המלנכוליה האורבנית מתגלה גם בשלושת סרטוני הווידיאו שצילמה ירדן, העוסקים באיוולת המונוטונית של צעצועים מכאניים, המוצבים על דוכני מכירות, במטרה למשוך את הקונים: אוטומט-שפן מפריח בועות סבון, תרנגולת על רגלי-קפיץ שנעה, מתכופפת ומזדקפת מחדש, ועיגול-דשא מסתובב הנושא עליו בולבוסי ג'ינג'ר מיובלים. תנועה אוטומטית, סיבוב אין-סופי, נטול תודעה, פרפטום-מובילה של העיר, 'אוטומטון' מכאני, שאינו יודע לענות למה הוא קיים ולשם מה הוא חי.

אך הצילומים של ירדן אינם רק מלנכוליים. ירדן נמשכת למארג צבעוני מרהיב, עשיר בדגמים ובטקסטורות, המנוגד, לכאורה לקשיחות החשופה של חיי העיר. התרנגולת אדומה, השפן מחייך, וסט בקבוקוני הלכה לציפורניים – מרהיב בצבעיו. לא, המלנכוליה אינה מגלה פניה בקלות, אינה מתמסרת מיד. היא עוטה על פניה מסכה של איפור, מסכה של קומדיה.

הרחובות ממריאים לאט
הדס יוסיף-און

עבודותיה של נורית ירדן ממפות, כל אחת בדרכה, מקטעים של מציאות אורבנית, ומתווכות ייצוגים של כיעור ועליבות, תוך הרכבה ארכיטקטונית ממוקדת של משטחים, צורות וצבעים. בצילומים המוקפדים נהפך התוכן המרקיב והחמדני, לא רק לייצוג של פני השטח, אלא גם לביטוי של הערכים המבנים אותו: רדיפת ממון, חיפצון ובולענות תאגידית השולטים בעולם ניאו-ליברלי מוצף סחורות ודימויים.
 
באחד הצילומים נראית תחנת דלק. בקבוקי מים מסודרים על רקע דימויים פלקטיים של אושר פנטסטי, וכלים פונקציונלים ניצבים על רקע ציור קיר המשרטט אוטופיה קלישאית. במציאות הנבנית בצילום נאבקים זה בזה בכוחניות דימויים וולגריים עד זרא, אשר יוצרים מעין חומה אטומה. מעבר לחומה, בפינה הימנית העליונה של הצילום, נמצאת חיוורת, הממשות. צילום אחר מציב בחזיתו מחסום "חניון מלא" ומכונה אוטומטית לתשלום עבור חניה, בין שני בנייני מגורים. המרחב הציבורי פולש אל המרחב הפרטי וממשמע את הבית כמקום חניה בתשלום. הצילומים חושפים תפישה כוחנית, אשר הופכת כל דבר למוצר צריכה - מהרחוב, דרך הבית וכלה בגוף האשה.
 
בסדרת צילומי הכרטיסים Call me and I will comeמתקרבת ירדן, כמו בצילום תקריב (zoom in), למוקד ממצה של שליטה גברית נצלנית על הגוף הנשי. הניקיון הצלול של הפריים, החלוקה הגיאומטרית של משטחי הצבע, והקווים העדינים שמותווים בבחירה של זווית הצילום, מכוונים את הצופה למקד את מבטו בנשים המצולמות. הדמויות, המשורטטות בקווי "שלמות" פורנוגרפית אופנתית, מהוות ניגוד אתי ואסתטי חריף לשלמות שמציעה העמדה הצילומית של ירדן. ההזדהות המוחלטת של המצולמות עם הקודים שהן מייצגות, כפי שהיא ניכרת בהבעות פניהן, מגלמת את השעבוד שלהן למבט הגברי הצרכני והן מעוררות חמלה. הטקסט המופיע על הכרטיסים כמעין דיבוב אילם של המצולמת, מחזק את הזהות בין הקריאה להיענות.
 
שלט הניאון בכתב מואר כחול-אדום מתפקד כמילת קישור בתחביר המושגי והצורני של מכלול העבודות, מעמיק את ההיבטים העולים בסדרות צילומי הרחוב והכרטיסים. השלט מאיר הן באופן חומרי והן באופן סימבולי את הגישה המארגנת קווי אור על רקע צבע וטקסטורה. הטקסט המופיע בו, כמו במקרים רבים אצל ירדן, מקבל משמעות אירונית ומעבה את המתיחות האפלה הרוחשת מתחת לאיזון ההרמוני של פני השטח.
 
הפרקטיקה הצילומית עצמה היא זו המאפשרת יופי עדין ומדויק, נכרכת סביב מבט שמצליח להכיל ולהכפיף למרותו אלמנטים מרים לכדי איכות מרפאת, הפוכה מנוירוטיות. אם קבוצת הצילומים הראשונה מדגישה את הרחוב כמרחב חשוף למפגעים, צילומים אחרים של אותה מציאות, מדגישים ערכים של רכות, הפנמה ויופי, שואבים את משמעותם ובו-זמנית גם מבנים, תצורה חזותית.

את אותם תווים עגומים של התפוררות וניוון, מצליחה ירדן לארגן לכדי מתווים של קסם מחולן באמצעות יחס רגיש לאור, לקו ולצורה. מקטעי קירות, חלון, גדר, מאוחדים בעדינות לכדי מצע טקטילי, יוצרים טקסטורה מרובדת, מונוכרומטית, אשר בולטים בה באופן הרמוני, גם ניגודים צבעוניים. במהלך כמו מודרניסטי, שבו היא בונה קומפוזיציות גאומטריות, גריד מאורגן וחלוקה סימטרית של משטחים, היא מתעקשת על שטיחות המצע, ובכך נוקטת עמדה אתית אשר מכריזה על עצמה כעל מניפולציה, ומכך גם שואבת את כוחה.
 
בזיקה למשוטט של ולטר בנימין, עובר-האורח הסתמי אשר חוגג את גילויין של מצבות-זיכרון אחרונות של תרבות דיור עתיקה - זיקה אשר ניתן לזהות גם בעבודות מוקדמות יותר של ירדן כמו בסידרה "לא סתם" (2007) ו"יומנים ויזואלים" (2002) - העיר מתפרקת לקטביה הדיאלקטיים, נפתחת כנוף וסוגרת כחדר. השקט עולה מתוך ההמולה כמו מתוך נחשול והרחובות הם משכנה של ישות נסערת, חווה, מתנסה, מבחינה והוגה בין חומות הבתים, כשהשלטים הם חפצי-נוי טובים ומוצלחים יותר מתמונת השמן בטרקלין.[1] השיטוט של ירדן הינו אנטיתזה לשיטוט תיירותי המבקש לתור את הזיכרונות והשרידים ההיסטוריים הגדולים, והוא מחפש את עצמו בפינות צדדיות, זניחות, שכוחות, כפי שהיטיב לתאר בועז נוימן: "המשוטט יותר משהוא הולך ברחובות, הרחובות מובילים אותו."[2] גם אצל ירדן המתבונן הוא זה שעובר תהליך של טרנספורמציה ובאמצעותה יש בכוחו לשנות, אולם אף על פי שמבטה של ירדן, כמו המבט של המשוטט, הינו אסתטי בעיקרו, אין מהותו פואטיות אורבנית א-פוליטית הרואה יופי בעליבות או בבניין המתפורר, אלא מהות פוליטית טעונה, המבקשת להשפיע ומציעה אלטרנטיבה אקטיבית לכוחות המבנים את הקיום.
 
"הרחוב היפה-היפה יעצר לבסוף בדרכו.
השלוה, אטומה וקשה, תחתך כמו חלה לארכו.
והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי. מברקו."
- דוד אבידן, הרחובות ממריאים לאט[3]
סדרת הצילומים הנוכחית של ירדן צולמה ברחובות הסובבים את ביתה. יותר מכל, היא אולי מדגישה את האשליה המגוננת של קירות הבית: ממש מעבר לקיר, מיד אחרי הפינה, ממתינים העוני והעליבות, המרופטות והשחיקה.